החלטה בתיק בש"א 14226/07

א. מבוא

1.       בקשה למתן צו מניעה זמני, בגדרה עותרת המבקשת לכך שייאסר על המשיבה לבצע כל פעולה בנכסיה, הכוללים את הזכויות בדירת המגורים בה מתגוררת המשיבה, במקרקעין הידועים כחלקה 146 בגוש 18963, ברח' הברושים 7 בכרמיאל (להלן - " הדירה").

2.       המבקשת נושה בבעלה של המשיבה, ולטענת המבקשת, במסגרת הסכם גירושין שנכרת בין הצדדים, העביר הבעל למשיבה את זכויותיו בדירה על מנת להתחמק מלשלם למבקשת חוב שהוא חייב לה. נטען על ידי המבקשת, כי הסכם הגירושין, שנכרת בין בני הזוג, הוא הסכם שנעשה למראית עין, ועל כן הוא בטל, וממילא בטלה העברת הזכויות שבני הזוג התיימרו לבצע על פיו.

          על כן, בתביעתה העיקרית עותרת המבקשת לכך שיוצהר כי העברת הזכויות בטלה, ובבקשה שלפני עותרת המבקשת לסעד זמני, שיבטיח, כי הסעד העיקרי, לכשתזכה בו, לא ירוקן מכל תוכן.

3.       בתאריך 20.9.2007 נעתרתי לבקשה במעמד צד אחד, ועתה לאחר שקיימתי דיון במעמד הצדדים, ושמעתי טענות הצדדים, לרבות טענות בא כוחו של בעלה של המשיבה (שצורף כצד לתביעה העיקרית אך לא צורף כצד לבקשה לסעד זמני), הגעתי למסקנה כי דין הבקשה  לסעד זמני להידחות, ודין הצו שניתן במעמד צד אחד להתבטל, וזאת בשל הנימוקים שאביא להלן.

ב. הסעד הזמני בא באיחור

4.       ראשית לכל, מתברר כי התמונה שהוצגה לבית המשפט, בהתבסס על נסח לא מעודכן ממרשם המקרקעין לא הייתה תמונה נכונה. מנסח הרישום ניתן היה להבין, כי הזכויות בדירה עדיין רשומות על שם המבקשת. דא עקא, מתברר, כי עוד בחודש יוני 2007 נכרת הסכם בין המשיבה וצד שלישי, ולפיו מכרה המשיבה את זכויותיה בדירה לצד השלישי. זאת ועוד, בתאריך 8.7.2007 נרשמה הערת אזהרה לטובת הצד השלישי.

          אין כל ראיה, ואף לא ראשית ראיה, כי תום ליבו של הצד השלישי פגום, ונראה לכאורה, לפחות בשלב זה, כי הצד השלישי רכש את הזכויות בתום לב ובהסתמך על הרישום.

          נוכח העובדה, שהמשיבה כבר מכרה את זכויותיה בדירה, הרי לצו מניעה זמני לא תהיה כל נפקות, ודינו כדין סגירת האורווה לאחר שהסוסים כבר ברחו. די איפוא בטעם זה כדי לדחות את הבקשה.

ג. הסכם למראית עין - האם קיים כאן

5.       בחוזה למראית עיין מציגים הצדדים לחוזה תמונה משפטית שונה מזו שבאמת הסכימו עליה, ועל טיבו של חוזה שכזה עמד בית המשפט העליון בע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד ל"ג(2) 576 (1979), בעמ' 581 - 582 (מפי כב' השופט, כתארו אז, ברק):

"בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות בענין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסוים המוסכם על הצדדים, והמערכת השניה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו (ראה Planiol Et Ripert Traite Pratique De Droit Civil Vol 6 No 333). גישתו של המחוקק הינה, כי ההסדר החיצוני, שהינו למראית ענין בלבד בטל. זוהי התורה הידועה על סימולציה (Simolation) המקובלת במשפט הקונטיננטלי, ואשר המחוקק נתן לה ביטוי בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי). הדין נותן תוקף לרצון האמיתי של הצדדים, ועל כן החוזה למראית עין בטל, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש צד שלישי בתום לב בהסתמכו על קיום החוזה. בחוזה למראית עין אין צד אחד מרמה או מטעה את הצד האחר. שני הצדדים כאחד הסכימו, כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים. עם זאת, אין לערבב בין חוזה למראית עין לבין חוזה מלאכותי. בחוזה למראית עין, אין הצדדים מעוניינים בקיומו של החוזה כפי שהוא משתקף כלפי חוץ. לעומת זאת בחוזה מלאכותי, מעוניינים הצדדים בקיומה של העסקה המוצהרת, אם כי הם הגיעו אליה בדרך מלאכותית.

  החוזה למראית עין עשוי ללבוש צורות שונות מגוונות. ידועה ההבחנה בין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין אינה מסתתרת כל עסקה משפטית בין הצדדים (סימולציה מוחלטת), לבין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין מסתתרת עסקה משפטית אחרת בין הצדדים (סימולציה יחסית). במקרה הראשון - סימולציה מוחלטת - קיימת חזות חיצונית של חוזה הבא להכניס שינוי במצב המשפטי בו היו נתונים הצדדים בטרם נכרת החוזה, בעוד שכוונתם האמיתית של הצדדים הינה כי המצב המשפטי שהיה בתקפו בטרם נעשה החוזה למראית עין ישאר בעינו. זהו מצב הדברים, כאשר ראובן ושמעון עושים למראית עין חוזה לפיו ראובן מוכר נכסיו לשמעון, למעשה מסתבר שהדבר נעשה כדי ליצור רושם כלפי נושיו של ראובן שהוא משתחרר מנכסיו. לאמיתו של דבר, ראובן נשאר בעל הנכסים. במקרה השני -סימולציה יחסית - קיימת חזות חיצונית של חוזה פלוני, אשר מאחוריה מסתתר הסדר שונה בין הצדדים. במצב דברים זה קיימות, איפוא, שתי עסקאות משפטיות בין הצדדים. האחרת הגלויה, זו שלמראית עין ואשר הצדדים כלל אינם מתכוונים לבצעה, והאחרת הנסתרת אותה מתכוונים הצדדים לבצע.

6.       בבואנו ליישם הדברים שלעיל על המקרה שלפני, כי אז מתברר, שבני הזוג ביצעו את הסכם הגירושין שנעשה ביניהם הלכה למעשה. לא זו בלבד שבני הזוג ביקשו מבית הדין הרבני לאשר את הסכם הגירושין, הרי אף פעלו להעברת הזכויות בדירת המגורים מאת הבעל למשיבה, ובנסח מרשם המקרקעין, שהעתקו צורף לבקשה, עולה, כי המשיבה הייתה לבעלת מלוא הזכויות בדירה.

          הנה מתברר, כי אין פער בין המציאות המוצגת בהסכם הגירושין ובין כוונתם הגלויה של המשיבה ובעלה, והמשיבה ובעלה פעלו לשם השגת התוצאה המשפטית אליה התכוונו בהסכם הגירושין. דברים אלה מביאים למסקנה הלכאורית, שההסכם שנעשה בין בני הזוג לא היה הסכם למראית עין.

7.       את טענתה כי הסכם הגירושין שנעשה בין בני הזוג הוא הסכם שנעשה למראית עין, מבססת המבקשת על עובדות שונות, ובכלל זה ויתורו הגורף של הבעל על זכויותיו לטובת רעייתו לאחר שנות נישואין מרובות. המבקשת אף נאחזת בפסק דין שניתן בבית משפט השלום, שאימץ טענות המבקשת בעניין זה. ואולם, גם עם הכבוד הרב שאני רוחש לבית משפט השלום, סבור אני שיש קושי מסויים לקבוע, כי הסכם גירושין, לפיו שני בני הזוג התגרשו, הוא הסכם שנעשה למראית עין, במיוחד לאור העובדה, כי בית הדין הרבני אישר את ההסכם בתאריך 20.9.2006 (כלומר, לפני כשנה). נזכור נא, שנישואין וגירושין הם עניין של סטטוס, וגם אם הסכם הגירושין נעשה כדי להבריח רכוש, הרי עדיין שינה ההסכם את הסטטוס של בני הזוג. במילים אחרות, קיים קושי אובייקטיבי לראות הסכם שכזה כהסכם שנעשה למראית עין.

8.       זכותם של בני הזוג להחליט בינם ובין עצמם כי זכויות בנכס פלוני, המשמש את שניהם, תהיה לאחד מהם ולא לאחר. כאשר העברת הזכויות נעשתה כדי להבריח את הזכויות מנושים של אחד מבני הזוג, יחשב הדבר כמעשה שנעשה בחוסר תום לב כלפי הנושים, אך אין לומר כי החוזה שנכרת לצורך העברת הזכויות נעשה למראית עין. לעניין זה נקבע בע"א 1780/93 בנק המזרחי נ' אולצ'יק, פ"ד נ'(2) 41 (1996) בעמ' 44:

"הסכם המבריח נכסים מן הנושים מן הסתם הוא נגוע בחסרון תום לב כלפי הנושים, ויש שניתן לבטלו על פי פקודת פשיטת, אבל אין הוא בהכרח הסכם למראית עין. טול, למשל, אדם המוכר נכסיו לקונה תמים בתמורה מלאה לפני שנושיו יספיקו לשים יד עליהם. מכירה כזו אינה כלל למראית עין, שהרי הצדדים התכוונו, בדיוק להסדר המשפטי הכלול בהסכם."

          אין לדעתי מקום לקבל טענת ב"כ המבקשת, כי החוזה בין המשיבה ובעלה היה חוזה למראית עין, שהרי ברור כי התכוונו לתוצאה אליה מביא החוזה, דהיינו - העברת הזכויות מהבעל למשיבה. יתרה מזאת, המשיבה ובעלה אף הוציאו כוונתם אל הפועל, בכך שביקשו מבית הדין הרבני לאשר את הסכם הגירושין.